פרויקט בשיתוף מרכז זלמן שזר | תחרות כתיבה "מכתבי אהבה מהעבר"

מכתבי אהבה לנעדר מלחמה מאת פאולה בראון

לזכרה של סבתי איזבלה גורביץ' ז"ל ואימה סופיה

עד מלחמת העולם השנייה חיו בעיר ויניצה שבמערב אוקראינה מעל 33,000 יהודים, כשליש מתושבי העיר. הקהילה היהודית בויניצה לפני הכיבוש הגרמני הייתה מפותחת, אמידה ובעלת השפעה. היו בה בתי ספר יהודיים, בית כנסת גדולה, תיאטרון, ספריות יהודיות, בתי מלאכה, עסקים ואף עיתון אשר הופץ ביידיש לקהל היהודי. רבים מיהודי ויניצה הפכו לבעלי שלטון ולעובדי תעשייה מצליחים אשר חיו כתף אל כתף לצד האוקראינים ותרמו רבות להתפתחות העיר, התרבות וההשכלה.

ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית אל שטחי ברית המועצות וכעבור כחודש כבשה את העיר ויניצה. יהודים ברי מזל צלחו לנוס על נפשם למזרח ברית המועצות עוד לפני הכיבוש ובכך להינצל.

אלפי יהודי ויניצה גויסו לצבא האדום ופונו לשטחי ברית המועצות בכדי לקחת חלק במלחמה נגד הנאצים, ביניהם: גברים, נערים ונשים.

לאחר הכיבוש הגרמני, מי שנותר בעיר הובל בעל כורחו לעבודות כפייה ועונה קשות במחנות עבודה.

ומי שהספיק לברוח ליערות בשולי ויניצה פעל כפרטיזן נגד קבוצות של אוקראינים אנטישמיים ומשתפי פעולה עם הגרמנים; אשר לכדו, עינו, אנסו, רצחו והסגירו יהודים אשר הצליחו להימלט מן הגטאות שבויניצה ובז'טומר.

רכושם של היהודים נגנז והוחרם, הם הושלכו ללא פת לחם לרחובות העיר, הושפלו, הוכו ואף מתו מרעב. ביולי 1941 החל רצח המוני של יהודי העיר ועד שנת 1943 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת ויניצה.

כעבור כעשרים שנה, בשנת 1961 במהלך משפט אייכמן יתגלה תצלום קורע לב עם כיתוב על גביו: "היהודי האחרון בויניצה". בתצלום מופיע יהודי הכורע ברכיו בפני קבר אחים של יהודי העיר רגע קט לפני הוצאתו להורג על ידי חייל איינזצגרופן אשר מכוון לראשו אקדח בעוד מסביב עומדים חיילים נאצים וצופים במתרחש מהצד.

סבתי איזבלה ניצולת השואה הייתה אז רק ילדה קטנה, אך כבר עדה לזוועות בלתי אנושיות אשר התרחשו סביבה בעיר הולדתה - ויניצה. אביה נשלח על ידי הצבא האדום לברית המועצות במטרה לגייסו להילחם בכוחות הנאציים. הוא הותיר אחריו את סבתי ואמה סופיה אשר גורשו מביתן באמצע הלילה על ידי קבוצת אוקראינים אנטישמיים בעודן לבושות בכותונת בלבד.

ימים ולילות ארוכים נדדו השתיים בעודן מחליפות מקומות מסתור ועוצרות נשימה בכל פעם ששיירת אנטישמים עוברת בקרבתן, בעוד הקור המשתק חודר עד עומק עצמותיהן ומתפשט כמגפה. סופיה עושה כל אשר ביכולותיה בכדי לחמם את בתה הקטנה; גם אם זה אומר להשיל בגדי אנשים ללא רוח חיים המוטלים על המדרכות או בסמטאות העיר ולהלביש בהם את בתה. "עלינו לקדש את החיים ולא את המוות ילדתי, ליבשי נא." - הייתה אומרת סופיה לבתה.

בחלוף השנים, סבתי סיפרה לי על מסע הישרדותן ברחובות ויניצה, על המראות הקשים אשר נחרטו לנצח בזיכרונן; על הרעב, הקור, הפחד, הכאב... ועל מגפי הגומי אשר סבתי נאלצה לנעול בכדי לשרוד את הקור והרטיבות של רחובות ויניצה הנחרבת. היא לא סיפרה מהיכן השיגה את המגפיים, אך סביר להניח שהם היו שייכים לילדה קטנה ממנה מכיוון שהם לחצו לרגליה, נדבקו לעורה אשר נתלש בעת השלתם וגרמו לה לכאבים ועיוותים ברגליים למשך חודשים ארוכים.

קשה לתאר את גודל הטרגדיה, את תחושת האכזבה וחוסר הצדק אשר מלווים את הילד בסיטואציה נוראית זו. בהיותו עד למותם האכזרי של חבריו הקטנים ולשנאת חינם מצד מישהו שהוא חשב שהכיר, והשאלה המהדהדת בליבו עד אינסוף: "מה לא בסדר איתי שמגיע לי למות בעודי רק ילד קטן?" – הופכת לשאלת השאלות.

מה גורם לאנשים להפוך מחברים לאויבים בין רגע ולנהוג באכזריות בלתי נתפסת כלפי אדם אחר?

לאחר מסע הישרדות בלתי אנושי ברחובות ויניצה, סופיה מוצאת את הדרך להינצל ממוות וודאי!

היא מצטרפת לזרועות המודיעין של הצבא האדום במטרה להימלט לברית המועצות ולצאת למסע חיפושים אחר בעלה. במהלך שירותה הצבאי היא לומדת להפעיל קשרים מודיעיניים ומשתמשת בכל הכלים האפשריים אשר עומדים לרשותה בכדי לנסות לאתרו. היא שולחת מכתבים ליחידות צבאיות הפזורות בכל רחבי ברית המועצות ולמועצות האזוריות בקרבת מקום אליו נשלח בעלה.

בעת מילוי תפקידה כמפעילת תקשורת נתונים והצפנה, נדדו סופיה ובתה ממקום למקום עם היחידה הצבאית בה שירתה, אך אין זה עצר בעדה ולו לרגע להפסיק בחיפושיה אחר בעלה.

תקוותה הגדולה הייתה לגלגל הצלה בעת אפיסת כוחותיה, ומכתבי האהבה אשר שלחה לבעלה הפריחו בליבה אמונה חדשה בכל פעם שרוחה נפלה והתרסקה על ערמת מכתביה.

במהלך כל שנות שירותה, קיבלה האם האמיצה ציוני שבח ועיטורי אומץ וגבורה על לחימתה הנאמנה במלחמה נגד הנאצים, ובסופו של דבר קודמה לתפקיד ניהולי כלוחמת אחראית על מכונות ירי במתכונת צלף ראשי.

לאחר הניצחון של ברית המועצות על גרמניה הנאצית במאי 1945, הוגדרה סופיה כגיבורה לוחמת בדרג גבוה אשר תרמה רבות במהלך שירותה הצבאי ולחמה באומץ לב ובגבורה יוצאת דופן במלחמה נגד הנאצים.

יחד עם סבתי הן התמקמו בעיר טולה ליד מוסקבה וניסו לחזור לשגרת חיים נורמטיביים בתנאים אנושיים. סבתי התבגרה, סיימה בהצטיינות תואר בחינוך והפכה למורה לספרות.

סופיה סיימה את שירותה הצבאי כעבור מספר שנים לאחר תום המלחמה בעודה עטורת מדליות, ציוני שבח ואותות הוקרה על לקיחת חלק בניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה.

השנים עברו ועמם אפסה תקוותה של סופיה למצוא את אשר אהבה נפשה.

הדמעות זלגו על המכתבים החוזרים ללא עונה וזעקותיה העמומות לבורא עולם ירדו בגרונה וכבר לא נשמעו כמו פעם.

גם כאשר היא קיבלה את הידיעה המרה בדבר בעלה אשר הוכרז כנעדר מלחמה – וגורלו כגורל של לוחם הנפל בקרב, היא לא חדלה מלכתוב לו מכתבי אהבה, רק שהפעם היא כבר אגרה אותם למגירה.

להלן ציטוט ממכתבה הראשון לבעלה אשר יצא למלחמה ומעולם לא חזר:

"אהוב ליבי, געגועיי אליך גדולים מנשוא. אתה כל כך חסר לנו. ברצוני לחלוק איתך את אכזבתי באנשים שגדלנו וחיינו לצידם, אלו שאמרנו להם שלום מידי בוקר וחלקנו איתם את היינות והאוכל שלנו. רובם הפכו עורם וכבר לא מי שהכרנו פעם. אותם אנשים שאני ואתה הכרנו התגלו כאנטישמים, אלימים וברברים. הם לקחו לנו את הבית ורדפו אותנו באמצע הלילה, שרפו את היקב שלנו, אך אין זה משתווה לכל אשר ראיתי ושמעתי שעשו ליהודי העיר האחרים שהכרנו. שמעתי כי נערות יהודיות נאנסו והושפלו מול עיני הוריהם, זקני העיר בוזו והוכו קשות, וילדים קטנים נרצחו רק בשל היותם יהודים. אני ואיזבלה שרדנו מספר ימים כדרי רחוב, רעבנו וחלקנו בגדים עם מתים. ראיתי את סוף העולם קרב ואת כל מי שאהבנו נכחד. למזלי, מצאתי פתרון וכעת אני בעקבותיך. אנא, הישאר בין החיים. אני לא אפסיק לחפש אחריך עד שנתאחד לנפש יהודייה אחת. שלך לנצח, סופיה ואיזבלה הקטנה."

בתמונה: סבתי איזבלה ואביה לפני פרוץ המלחמה

מתוך ארכיון משפחתי | כל הזכויות שמורות לפאולה בראון